פסק-דין בתיק ע"פ 8167/12

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה, השופט א' טל, השופטת ר' לורך והשופט צ' דותן) בתפ"ח 10073-11-09 מיום 20.9.2012, בה התקבלה באופן חלקי בקשת המערער לפסיקת פיצויים והוצאות הגנתו מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לאחר שזוכה מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

עובדות כתב האישום

1.        עודה ועומר הינם בני דודים. השניים התגוררו בג'לג'וליה. בין המערער, עודה, עומר ועלי היו קשרי חברות. במועד הרלבנטי למדו עודה, עלי ועומר בבית ספר בטייבה בו למדו גם תלמידים מכפר קאסם. התלמידים נעזרו בהסעה שבוצעה באמצעות אוטובוס לצורך הגעה לבית הספר וחזרה לביתם. ביום 5.10.2009 התגלע סכסוך באוטובוס בין עודה, עלי, עומר ותלמידים נוספים מג'לג'וליה לבין קבוצת תלמידים מכפר קאסם, ביניהם המנוח וסולימאן. ביום 6.10.2009 התרחשה קטטה באוטובוס בין תלמידי ג'לג'וליה לתלמידי כפר קאסם, במהלכה איים עודה על סולימאן כי יגרום לאמו לבכות עליו ועומר טפח לו על לחיו באופן מאיים ואמר לו לשמור על עצמו. סמוך לאחר הקטטה קשרו ביניהם עודה, המערער, עלי ועומר (להלן: הארבעה) קשר לנקום בתלמידי כפר קאסם על ידי כך שירצחו מי מהם בכלל ואת סולימאן בפרט.

2.        הארבעה יצאו ביום 8.10.2009 בשעות הצהריים מג'לג'וליה ברכב מסוג מאזדה לנטיס נהוג על ידי המערער ובבעלות אמו, לעבר שביל במסלול נסיעת האוטובוס כשהם מצוידים בקלצ'ניקוב ותחמושת שהוטמנו בתא המטען. בהגיעם אל השביל הם עצרו את הרכב ויצאו ממנו. המערער פתח את תא המטען, כשהאחרים עמדו בסמוך. עודה נטל את הנשק והתחמושת וצעד למקום מסתור במטע זיתים על מנת להמתין לאוטובוס. עודה המתין שם כ-25 דקות בעוד שלושת האחרים ממתינים בקרבת מקום סמוך לרכב. בהגיע האוטובוס לשביל, ירה עודה כ-10 יריות לעבר חלקו האחורי-שמאלי עליון של האוטובוס, שם ישבו סולימאן והמנוח וכן לעבר הדופן האחורית-שמאלית. כתוצאה מהירי נפגע המנוח ומת מפצעיו וסולימאן נפגע קשה מקליע שחדר לבטנו ומרסיסים באגן. לאחר הירי חזר עודה לרכב, שם המתינו לו שלושת האחרים. עודה והמערער נמלטו מהמקום ברכב בו נהג המערער ועלי ועומר נמלטו מהמקום בריצה.

הליכים קודמים

3.        המערער נעצר ביום האירוע, 8.10.2009, אז נעצרו גם עודה, עומר ועלי. המערער שוחרר באותו יום אך נעצר בשנית ביום 14.10.2009. המערער נותר במעצר עד ליום 14.12.2010 ולאחר מכן שהה במעצר בית בתנאים מגבילים עד למתן הכרעת הדין ביום 15.9.2011. כל הארבעה היו קטינים בזמן האירוע מושא כתב האישום. למערער מלאו 18 שנים ביום 23.4.2010.

4.        בשלב כלשהו בחקירה הפלילו עלי ועומר את המערער ואת עודה. המערער הכחיש בחקירותיו במשטרה, שבע במספר, כי הוא נהג ברכב של אמו ביום האירוע או שוחח בטלפון הנייד שלו. לטענתו, הוא חזר הביתה מבית הספר בשעה 13:30 ושהה בביתו עד השעה 16:00. כרמטה, עד אובייקטיבי, דיווח ל"מוקד 100" של המשטרה בשעה 14:59 ביום האירוע על רכב שמשתולל בצומת ג'לג'וליה ועל פי הפרטים שמסר מדובר ברכב שבו נהג המערער. שעת הירי על האוטובוס, כפי שנקבעה בהכרעת הדין, הייתה סמוך לשעה 14:40. בנוסף, מהאיכון הסלולארי שנעשה לטלפון הנייד של המערער, עלה כי ביום האירוע בשעה 14:44 הוא שוחח עם אמו כשהיה באזור ג'לג'וליה. במענה לכתב האישום כפר המערער בעובדות. המערער טען שלא יצא בשעות הרלוונטיות מג'לג'וליה.לראשונה, במסגרת עדותו בבית המשפט, מסר המערער גרסה חדשה השונה בתכלית מגרסתו העקבית במשטרה. המערער מסר כי אסף את חברו עראר ברכב של אמו, נהג בו ללא רישיון והשתולל עם הרכב כ-4-3 פעמים באיזור ביתו של כרמטה. המערער תיאר את לבושו ואת לבוש חברו באופן התואם את עדותו של כרמטה ואישר כי שוחח עם אמו בטלפון הנייד. בתום שמיעת הראיות זוכה המערער מחמת הספק חרף חשד כבד למעורבותו באירועים מושא כתב האישום. זיכויו של המערער הושתת בעיקרו על מחדלי חקירה שלא אפשרו לשלול את גרסתו של המערער כפי שהושמעה בבית המשפט ונתמכה בידי חברו עראר, על רקע מכלול הראיות בתיק.

עיקרי החלטת בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי התייחס לעילה הראשונה המעוגנת בסעיף 80(א) לחוק העונשין ואשר מכוחה מוסמך הוא לפסוק פיצוי והוצאות לנאשם שזוכה במשפטו, לפיה "לא היה יסוד להאשמה"; בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי לא התקיימו יסודות העילה במקרה דנן. בית המשפט המחוזי ציין כי התשתית הראייתית שהונחה לפני המאשימה, עובר להגשת כתב האישום, הפלילה את המערער במעורבות באירוע מושא כתב האישום ולכן לא מדובר בהגשת כתב אישום מתוך חוסר סבירות. הראיות שהיה בהן כדי להפליל את המערער נבחנו על ידי המאשימה אל מול הגרסה שהוצגה על ידו בחקירותיו. גרסה זו לא התיישבה עם הראיות. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי גם בתום שמיעת הראיות, כשנבחנה גרסתו הכבושה של המערער, נקבע כי קיים חשד כבד למעורבותו של המערער באירוע מושא כתב האישום.

6.        בית המשפט המחוזי התייחס אף לעילה השניה המעוגנת בסעיף 80(א) לחוק העונשין, מכוחה רשאי הוא לפסוק פיצוי והוצאות משפט לנאשם שזוכה בדין בהתקיים "נסיבות אחרות המצדיקות את התשלום". בית המשפט המחוזי קבע כי עילה זו מצדיקה באופן חלקי קבלת הבקשה לפיצוי בגין תקופת המעצר. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה את המחדלים והליקויים שנפלו בחקירת המשטרה בעניינו של המערער. כך למשל, ציין בית המשפט המחוזי כי המערער הזכיר כבר בחקירתו הראשונה את חברו עראר, אשר לא נחקר על ידי המשטרה והובא כעד הגנה בלבד. עוד התייחס בית המשפט המחוזי לכך שלא הובאה ראיה למשך זמן הנסיעה מזירת הירי למקום השתוללות הרכב בקרבת ביתו של כרמטה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי גם בהתנהלותו של המערער במהלך חקירותיו במשטרה ועד למתן עדותו בבית המשפט יש כדי להוות שיקול בקביעת שיעור הפיצוי וההוצאות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי המערער שיקר בחקירותיו באופן שהיקשה על חקר האמת. יחד עם זאת, הטעים בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להתעלם מהשלכת המעצר מאחורי סורג ובריח לתקופה של 14 חודשים על קטין שזו הסתבכותו הראשונה בפלילים. משכך, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי יש לפסוק למערער 50% מסכום הפיצוי המרבי הקבוע בתקנות. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי לא פסק  לטובת המערער הוצאות בגין ניהול ההליך.

תמצית נימוקי הערעור

7.        המערער - באמצעות בא כוחו, עו"ד ישראל קליין - עומד על היקפו הגדול והחריג של התיק, לרבות הליכי המעצר, ומשך ניהולו באופן שלטעמו לא הצדיק את דחיית בקשתו לפסיקת הוצאות. המערער עומד על כך שההגנה נאלצה לזמן עדים ולנהל הליך הוכחות מורכב לצורך ביסוס הטענה למחדלי חקירה, לאורה זוכה המערער מאשמה בסופו של יום. המערער טוען כי הוא שכר ייצוג משפטי על חשבונו וראוי היה, בנסיבות העניין, לפסוק לזכותו החזר הוצאות. המערער טוען עוד כי אין בשקריו במהלך חקירותיו במשטרה כדי להצדיק אי פסיקת הוצאות שכן שקריו לא היו רלבנטיים לניהול החקירה באופן כושל. בנוסף לכך טוען המערער כי פסיקת 50% משיעור הפיצוי המקסימאלי אינה ראויה בנסיבות העניין, בשים לב לעובדה כי המערער היה קטין עת נעצר ונאלץ להתמודד עד היום עם השלכות מעצרו. 

תמצית תגובת המשיבה

8.        המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד רחל זוארץ-לוי - עותרת לדחיית הערעור. המשיבה טוענת כי שיקול הדעת בדבר עצם פסיקת פיצוי והוצאות ושיעורם מסור לערכאה הדיונית וכי המקרה דנן אינו נמנה על החריגים לכלל. המשיבה טוענת כי ערב הגשת כתב האישום עמדו ראיות שהצדיקו את הגשת כתב אישום. המשיבה מפנה לכך שבהכרעת הדין הטעים בית המשפט המחוזי כי מהראיות עולה חשד כבד שהמערער היה מעורב בפרשה. המשיבה מדגישה כי אין לבחון את המארג הראייתי בחוכמה שלאחר מעשה. המשיבה טוענת עוד כי ההחלטה בדבר שיעור הפיצויים שנפסקו למערער מאוזנת ובגדרה נתן בית המשפט משקל הן למחדלי החקירה והן לשקרי המערער בחקירותיו במשטרה באופן שסיכל את בירור האמת. המשיבה מדגישה כי אין מקום לפסוק תשלום הוצאות הגנתו של המערער משום שהוא סיכל בשקריו את בירור האמת. כמו כן מוסיפה וטוענת המשיבה כי טענותיו של המערער ביחס למשאבים שנדרשו לניהול ההגנה אינם יחודיים לתיק זה וכי המערער אינו מצביע על נסיבות אישיות חריגות. עוד מפנה המשיבה לכך שלמערער נפסקו פיצויים בשיעור לא מבוטל.

דיון והכרעה

9.        לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור והאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל פה מטעם הצדדים ולאחר שעיינתי באסמכתאות אליהן הפנו באי כוח הצדדים, אציע לחבריי לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע לשיעור הפיצויים שנפסקו לזכות המערער ולקבל בחלקו את הערעור ככל שהוא נוגע לאי פסיקת הוצאות הגנה.

10.      לאחרונה, עמדתי בע"פ 1986/11 רג'בי נ' מדינת ישראל (12.3.2013) על המסגרת הנורמטיבית המסדירה פסיקת פיצוי והוצאות הגנה לנאשם שזוכה בדין. משכך לא ארחיב עוד בעניין. זאת ועוד, ההלכה בסוגיה זו ברורה והיא נדונה והוכרעה במקרים רבים המלמדים על הדרך שבה יש ליישמה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו הפרטניות [ראו למשל: ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 97 (2002); ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (15.1.2013) (להלן: עניין בוגנים); ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל (26.2.2013) (להלן: עניין פלוני)].

11.      באשר לערעור כנגד שיעור הפיצוי שנפסק לטובת המערער; כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי, לא ניתן לומר במקרה דנן "שלא היה יסוד סביר להאשמה" שכן כנגד המערער עמדו ראיות מפלילות שסיבכו אותו בפרשה מושא כתב האישום. כך, בין היתר, כללה התשתית הראייתית המפלילה את הודעותיהם של עלי ועומר; האיכון הסלולארי ועדותו של כרמטה, באופן שלא התיישב עם גרסתו השקרית של המערער בחקירותיו לפיה בשעות הרלבנטיות לא יצא מביתו לאחר שחזר מבית הספר ולא שוחח בטלפון הסלולארי. משכך, התקיים בנסיבות העניין המבחן שעניינו "סיכוי סביר להרשעה" אותו צריך לשקול תובע סביר (ראו למשל: עניין בוגנים, פסקה 18 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר). ודוק, לצד האמור לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המערער, שהיה קטין בעת הרבלנטית, נעצר למשך זמן רב ולאחר מכן שהה במעצר בית בתנאים מגבילים, במידה לא מבוטלת בזיקה למחדלי חקירה אליהם התייחס בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין, לאורם זוכה המערער מחמת הספק. אלמלא מחדלי חקירה אלו יתכן שהיה נמנע מעצרו הממושך של המערער ולכך יש ליתן משקל ממשי, כפי שעשה במקרה דנן בית המשפט המחוזי מכוח העילה שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", בגדרה רשאי בית המשפט ליתן משקל להתנהלותם הרשלנית של גורמי החקירה והתביעה כמו גם לנסיבותיו האישיות של הנאשם [ראו למשל: עניין פלוני, פסקה 6 לחוות דעתו של השופט י' עמית].